יום שני, 4 באפריל 2011

ביקורת אלבום - Nas - Hip Hop is Dead


האלבום Street`s diciple של נאס השאיר אותי בהתחלה עם פה פעור,
סוף סוף, אחרי שנים רעות, הגיע האמ.סי שהוא הכי "ניו יורק" מבחינתי, ונותן אלבום - כמו שהתבטאתי בעבר - שהוא בוגר, מבלי להיות זקן.


מצד שני, האלבום הזה הראה הליכה של נאס בנתיב הבטוח, גם בחיים האישים (חתונה), וגם במוזיקה (שיר פרידה מחיי הרווקות, שיר שמבטא את החששות לפני החתונה, ושיר עם אבא שלו - דבר שאפילו האחיות לבית פיק לא הסכימו לעשות), ככה שאל האלבום הנוכחי הגעתי עם המון ציפיות, אבל גם עם המון חששות.

כמות השמועות שיצאו על האלבום, הרבה לפני ששמענו שיר אחד מתוכו, הייתה יכולה לאכלס צהובון ממוצע. הרי-הרים של ציפיות היו כשהשמועה דיברה על הפקה בלעדית של מיסטר פרימו, דיברו על הביט היקר בכל הזמנים (מיליון דולר? שני מיליון? לקניה הפתרונים), אבל יותר מהכל, עמד הפיוס ההיסטורי עם סמל ניו יורקי אחר - ג`יי זי.

בואו נעצור לרגע, הביף המתוקשר והמיותר בין ג`יי זי לנאס אמנם נגמר, אבל הבדלים תהומיים בין השניים נשארו. ג`יי זי פזל לתחומים אחרים (פופ - עם ביונסה ורוק עם לינקין פארק), בנה אימפריה שלמה ובאופן כללי מתייחס לראפ בתור עסק (כולל שורה שמתמצתת את הכל אולי "I`m not a business man, I`m a business, man" יחד עם קניה). ג`יי זי הפך להיות מוצר פופי להפליא, עשה דיאטה רצחנית ובאופן כללי נראה מועמד לא רע בתור פוסטר לשחור המחמד של ארה"ב.
נאס, בינתיים התמקד רק בהיפ-הופ, בקנאות כמעט דתית.

את ההבדל בין השניים אפשר לראות במיטה. נאס הולך לשם עם קליס, הביץ` האולטימטיבית. ג`יי הולך לשם עם ביונסה, מיס אמריקה`ס סוויטהארט. אבל לא באנו לכאן כדי לדבר על חיי המין של נאס (למרות שאני בטוח שזה יעניין חלקכם הרבה יותר מהאלבום) אלא על האלבום החדש.

אם את האלבום הקודם, נאס סיים כשהוא מראה לראשונה את הפן הבוגר והמיושב שלו - את האלבום הזה הוא מתחיל מנקודה אחרת לחלוטין.
נאס קץ בכל הדיקריידרז על שלל האופנות שמוציאות להיפ-הופ שם רע, הוא חוזר לשורשים עם היפ-הופ בועט, עם קצוות חדים ועם הרבה זעם.

אמרתי קודם שנאס מתייחס להיפ-הופ בתור דת, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי מהאלבום האחרון של נאס היא של מטיף, אותו נביא זעם שאומר לעם ישראל שאם הם לא יחדלו מללכת בדרך הרעה - אסון יפול על ראשיהם. נאס יורק להבות לאורך כל האלבום (בעיקר ב6 טראקים הראשונים) ומתמקד בעיקר בכל מה שרע ושגוי בראפ של היום. בחלק מהשירים נאס נכנס באמ.סיז הצעירים בשפה שלהם, ומוכיח שגם עכשיו שהוא מיושב - עדיין מדובר באחד הפיות הגדולים במשחק.

נאס מקפיד להשאר עדכני, כשהוא מביא את צמרת ההיפ-הופ ה"איכותי" כפי שהוא רואה אותו, אם זה את וויל.איי.אם לעשות קולות רקע בשיר הנושא, את סנופ דוג, את קניה ווסט וכמובן את קליס (שנשמעת קצת אנמית, אבל קלאסית הרבה יותר מבד"כ בNot going back המרגש).
שני אורחים נוספים שנמצאים באלבום הם דה גיים - שמקבל כאן חותמת הכשר ממי שרואה את עצמו בתור הרבנות הראשית של ההיפ-הופ, וכמובן ג`יי זי, שעולה יחד עם נאס בBlack republicans. השיר עצמו אגב, טוב, אבל לא יותר מזה, ולטעמי נאס רוצח את ג`יי על הביט. אבל זו רק דעתי.

בחצי השני של האלבום ישנה ירידה קלה במתח, אבל נאס ממשיך לעקוץ ולהספיד את ההיפ-הופ. השיר שסוגר את האלבום "HOPE" הוא אקפלה של נאס, שמסתיים בתפילת Live, hip-hop, live.

האלבום כמקשה אחת, הוא הכי היפ-הופ שיש כרגע. בלי יותר מדי צעצועים, אמנם עם הקלאפים הבלתי נמנעים, אבל היפ הופ חזק, נאמן למקורות ומריח מניו יורק מכל מילה ומילה.
מומלץ בחום

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה