יום שני, 4 באפריל 2011

קצת תרבות חברים


לאחרונה יצאו שלושה אלבומים מעניינים מאד בהיפ הופ הישראלי (שממשיך את ההתעוררות) הנה דעתי עליהם, אשמח לשמוע את דעתכם:
חלוצים מרכזיים-שב"ק ס - בום קרנבל
האלבום האחרון של שב"ק ס` "בום קרנבל" התקבל במדיה – ובעיקר בסצינת ההיפ-הופ – במעין אדישות. היו המון ציפיות מהאלבום הזה, אבל באופן קצת פרדוקסלי, אף אחד לא התאכזב כשהציפיות התנפצו. 8.5 שנים עברו מאז ששב"ק הקליטו אלבום, וכל אחד מחברי הלהקה לקח כיוון משלו – נמרוד רשף שעזב בטריקת דלת אחרי האלבום "בעטיפה של ממתק", ולא השתתף באלבום "כנען 2000", עבד עם "מספרי הסיפורים" ובויאקה, מוקי עבד על אלבומי סולו ומצא את דרכו אל המיינסטרים הישראלי, כולל שירים עם שלמה ארצי והשתתפות במחזמר "הלהקה" לצד קרן פלס ואמיר פיי-גוטמן, וחמי ומירו יצרו תת-הרכב של שב"ק בשם "חלוצי החלל" והוציאו אלבום שנחשב מאד בקרב "מביני העניין".

לכאורה שיתוף פעולה ראשון של ארבעת הראפרים של ההרכב היה צריך להיות מסעיר ומפתיע, בפועל רוב האלבום של שב"ק נשמע כמו אלבום של "חלוצי החלל מארחים". מירו – שהיה באלבום הראשון "מנהיג" ההרכב - הוא זה שמקבל את הקטעים המרכזיים, ומוקי, ובעיקר נימי, מרגישים לא שייכים.
מירו לא נשמע מעניין או מעוניין במשך רוב האלבום. הליריקה שלו – בד"כ הצד החזק שלו – נשמעת בהרבה מאד מקרים מאולצת, ולרוב זהו דווקא נימי שמצליח להרים את השירים. דווקא בשיר שהוא שיר הדגל של החלוצים ("לעוף כמו ציפור") מגיעים נימי ומוקי וגונבים את ההצגה.

האמ.סי הרביעי – חמי – נשמע קצת לא שייך בחלק מהקטעים, השילוב שלו עם מירו עדיין טוב, אבל עושה רושם שכמו כל החברים גם הוא לא ממש מוצא את מקומו. אולי צריך כאן עבודה יותר צמודה והשתפשפות יותר ארוכה, אבל אולי – רק אולי – זה צריך להיות הסימן של שב"ק ס` שהעבודה שלהם ביחד הסתיימה.

חשוב לי לציין שלמרות הנימה הקודרת משהו של הביקורת לא מדובר באלבום רע, עדיין אפשר למצוא שירים שידברו למי שרוצה ועדיין מדובר בהרכב החי הטוב ביותר בהיפ-הופ הישראלי, פשוט מדובר במקרה הקלאסי של זה שלא מממש את הפוטנציאל שלו.
זהירות, כלב נושך-קנדוג - מילה עברית יפה
ראשית – מה שאוהבים לקרוא גילוי נאות – ניר "קנדוג" קדמי הוא אדם שאני מגדיר כחבר ועל כן יתכן והביקורת הזו לא תהיה אובייקטיבית, אבל מצד שני, ממתי מוזיקה היא עניין אובייקטיבי?

הרבה זמן (בערך שנתיים) עברו מאז קנדוג שחרר את הסינגל הראשון ("הערוץ שלי") מהאלבום הזה. קנדוג הוא אחת הדמויות הותיקות בסצינת ההיפ-הופ בארץ (הסינגל הראשון שלו – "השמירה אינה עוברת" – יצא אי-שם בתחילת המילניום, לדעתי) ובמשך השנים הוא הספיק לצבור קילומטראז` מכובד כשהופיע עם מומי לוי ועם קאשי. ב"כוכב נולד 4" קיבל חשיפה גדולה כאשר הופיע עם המתמודדים במעין גרסאת היפ-הופ ל"חלומות מתגשמים" של צביקה פיק, ומאז הוא באולפן נון-סטופ.

כצפוי לאלבום ראשון לאומן שעובד הרבה זמן, האלבום מאגד שירים ממספר תקופות ולא תמיד אחיד ברמה שלו. באופן אולי מפתיע, הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום של קנדוג ("הערוץ שלי", "לא מספיק לאהוב" עם אלון ז`אן) הם לטעמי השירים הפחות טובים באלבום (לצד "החיים הם סם" עם מעיין).
עוף מוזר בנוף ההיפ-הופ, קנדוג, הבחור מתחזק זוגיות ארוכת שנים עם חברתו (ואף מדבר על ההיכרות איתה בשיר "חוזר למקום המפגש"), צמחוני, לא מקלל, ולא מפחיד או מדבר בססמאות. הכי לא הראפר הקשוח הסטריאוטיפי. מה שכן הוא נשמע במיטבו כשיש לו על מה לדבר, אם זה בשיר שהוא בעצם מונולוג לאביו שנפטר מסרטן כשהוא היה ילד ("עניין של זמן"), או בשיר הפתיחה, או בשיר "מונופול" עם קאשי שבו הם מדברים על נושא בוער יותר מתמיד – כסף.

קנדוג שומר על קו די פופי ברוב האלבום, אבל בניגוד לראפרים אחרים שהלכו לכיוון הזה נראה שהוא מרגיש במגרש הטבעי שלו עם המוזיקה הזו, אני מקווה שאת האלבום הבא שלו נקבל מהר יותר מתקופת ההמתנה לאלבום הזה, ושהאלבום יצא אחיד יותר ברמה.
שידור חוזר
אלבומי מפיקים הם עניין שצובר תאוצה בהיפ-הופ בשנים האחרונות, הנפטונז עשו את זה, מארק רונסון עשה את זה וטימבאלנד עשה את זה. ג`וני – יונתן גולדשטיין בתעודת הזהות – ראה ורצה גם.

ג`וני (לשעבר "ג`וני הקטן") נחשב לילד פלא במוזיקה הישראלית. על החגורה שלו כבר הפקות לדג נחש, סגול 59 והדרה לוי אדרי – 3 שמות שעושים נעים לרוב מבקרי המוזיקה בארץ, ועכשיו הוא לוקח אותם – יחד עם עוד לא מעט חברים – ויוצר אלבום.

אז איך האלבום הזה? לא רע בכלל. ג`וני צריך להתמקד בסעיף ההפקה, כי ההגשה שלו (כרגע) והליריקה שלו (שוב, כרגע) פשוט לא טובים, במקרה של הליריקה זה הופך לפעמים לתמוה פינת מביך, אפילו. כנראה שגם ג`וני יודע את זה כי עיקר הדגש בשירים הוא על האורחים - ועל ההפקה. כמפיק הוא מפיק טוב, אפילו טוב מאד בהתחשב בגיל הצעיר – אבל, וכאן הבעיה הגדולה שלי עם האלבום, מאד לא מקורי.

את האלבום – ברובו – שמעתי בפעם הראשונה שלי עם אחי ועם חברה שלי, ויחד שיחקנו את משחק "מאיזה שיר זה מועתק" (או מושפע, נניח). לא שיש משהו רע בהשפעות מוזיקליות, זה מצוין – בעיקר כשג`וני נתלה על אילנות כמו הנפטונז וטימבה – אבל במקרים רבים זה כבר הופך להיות מביך. האלבום עשוי טוב, אבל פשוט לא מקורי.


שלושה קטעים שראוי לציין באלבום בכל זאת הם "אני פשוט אני" שבו מתארחים הדג נחש, שמציגים אולי את השיר הכי טוב שלהם, או לפחות הכי טוב מאז "לזוז", השיר "עצור!" עם קאשי שפשוט גונב את ההצגה בכל שיר שהוא מתארח בו וגורם לי לגעגועים בלתי נשלטים (מה עם אלבום חדש רבאק?!) וכמובן "מסיבת כיתה" הכל-כך כיפי עם המרענן הרשמי של היפ הופ 2008 כהן@מושון.

אם ג`וני יצליח לפתח טביעת אצבע ייחודית לו – יכול להיות שאנחנו מפתחים כאן כוכב בסדר גודל בינלאומי, באמת. אבל אם הוא ימשיך לחזור על שטאנצים שאחרים עשו לפניו – בדיוק כמו שידורים חוזרים - בסוף זה ימאס.
ודבר אחד עצוב:
השבוע התבשרנו על התפרקותו בטרם עת של הצמד פלד ואורטגה. הצמד הזה היה אחד הדברים הכי טובים בהיפ-הופ בשנה החולפת, והחליטו ללכת כל אחד לכיוונו. נקווה לשמוע דברים שלהם ביחד או לחוד בהקדם. אגב, האלבום הבא שלהם "משלוח מיוחד" אמור לצאת כמתוכנן איפשהו בשלושת החודשים הקרובים.

אין תגובות:

פרסום תגובה