יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

לשימוש שלוש שנים אחרי האליפות הראשונה

קבוצות של פיל ג'קסון הן כמו יין. בהתחלה הן צעירות, תוססות, מפתיעות. בהמשך הן נפתחות ומגלות טעמים חדשים ובסוף הן מאבדות את הקסם של ההתחלה, אבל עדיין עושות את העבודה, בסוף הן מתקלקלות לגמרי. יינות עוברים את התהליך הזה בפרק זמן שונה, לקבוצות של ג'קסון לוקח בדיוק את אותו הזמן מהפתיחה עד לתום תאריך התפוגה - שלוש שנים.


ג'קסון אימן ארבע קבוצות שזכו באליפות עד עכשיו. הבולס ה'ראשונים' שנבנו סביב פיפן וג'ורדן, עם הוראס גראנט, בי.ג'יי ארמסטרונג וג'ון פקסון בצוות המשלים. הריצה השניה של הבולס שבה דניס רודמן הצטרף לתלכיד, הלייקרס של תחילת העשור, עם שאקיל וקובי, והלייקרס הנוכחית שבנויה סביב קובי בראיינט, פאו גאסול, אנדרו ביינום ולמאר אודום. כל קבוצה כזו עשתה ריצה מדהימה בשנה הראשונה, לרוב חוותה נסיגה קלה במאזן בשניה וירידה נוספת בשנה השלישית. לרוב אחרי השנה השלישית הקבוצה עצמה התפרקה בצורה כזו או אחרת.

מאזני הקבוצות של ג'קסון, מאזן השנה השלישית של לוס אנג'לס מוערך לפי המאזן הנוכחי

בשיקאגו בתחילת שנות ה-90, הפריחה באה אחרי שנתיים של התחשלות עם הקבוצה, שבה הפסידו לבד-בויז של דטרויט. הקבוצה ניצחה 61 משחקים וקרעה את הליגה בדרך לאליפות הראשונה שלה, כולל נקמה על הבד-בויז של דטרויט בדמות 4-0 בגמר האיזורי. את השנה השניה הם המשיכו מאיפה שהפסיקו והתקדמו עוד במאזן, כשהם מסיימים עם 67 ניצחונות, אך בפלייאוף נתקלו במכשולים גדולים יותר, כשהניקס מותחים אותם ל-7 משחקים והקאבס (בגמר המזרח) ופורטלנד מצליחים לסחוט מהבולס שישה. בסיום העונה השניה נסעו ג'ורדן ופיפן לאולימפיאדת ברצלונה, שם הדגימו לראשונה לעולם מהו באמת כדורסל מעולם אחר. השילוב של העייפות, עם הספר 'חוקי ג'ורדן' שהוציא את מלך הכדורסל באור מאד לא מחמיא, יחד עם התחלה של רטינות של סקוטי פיפן ובי.ג'יי ארמסטרונג בנוגע למעמדם בקבוצה, הביאו לעונה לא פשוטה, אך בסיומה הם סיימו כאלופים בפעם השלישית, לראשונה מאז הסלטיקס הגדולים של שנות ה-60. אך שם הקבוצה התפרקה, כשאביו של ג'ורדן נרצח, וג'ורדן הודיע על פרישה.

לאחר שנה וחצי ג'ורדן חזר מהפרישה והבולס הלכו לעונה של 'הרצה', בה הושפלו בפלייאוף ע"י אורלנדו. שנה לאחר מכן דניס רודמן הצטרף לבולס ושוב היה לג'קסון גרעין שאפשר לשחק איתו. הבולס רצו למאזן הטוב אי-פעם: 72 ניצחונות לעומת 10 הפסדים בלבד, ובפלייאוף צברו הפסד אחד בלבד עד הגמר. בעונה הבאה שוב הגיעו למאזן מצוין, ושוב לא נתקלו בהתנגדויות אמיתיות עד לגמר מול יוטה. כשהגיעה העונה השלישית התחילו כבר מלחמות האגו בין ג'ורדן, קוקוץ' ופיפן, והברגים של רודמן התחילו להשתחרר. הבלוס צנחו ל-62 נצחונות 'בלבד' ולאחר שג'ורדן השיג את הטבעת השישית שלו, הוא פרש. יחד איתו הליגה כמעט וקרסה, כששביתת שחקנים מאיימת על היציבות של הליגה. ג'קסון (וגם פיפן) עזבו את הבולס והלכו לחפש אתגרים חדשים.

חיבוק ופרידה - ג'קסון נפרד ממייקל ג'ורדן והשושלת של הבולס בפעם השניה

את האתגר שלו ג'קסון מצא בלוס אנג'לס. הקבוצה שם התבססה על קובי בראיינט ושאקיל אוניל. יחד עם שני הכוכבים הגדולים בליגה הלייקרס טסו ל-67 נצחונות, כשבדרך הם מנצחים שתי יריבות 'מיתולוגיות': הקינגס של כריס וובר ו-ולאדה דיבאץ' ופורטלנד בהנהגתו של סקוטי פיפן. בעונה הבאה הלייקרס ירדו בעיקר בשל פציעה של בראיינט שהחמיץ 15 משחקים, אבל הלייקרס שמטו משחק אחד בלבד בדרך לאליפות כשהם דורסים את סקרמנטו, סן אנטוניו ופורטלנד. אלן אייברסון הצליח לגנוב את המשחק הראשון בסדרה, אבל שם זה נגמר. בעונה השלישית כבר נכנסו מלחמות האגו בין שאק וקובי למסלול שאין ממנו יציאה. הקבוצה ניצחה 58 משחקים, למרות שאוניל הפעם פצוע ומפסיד 15 משחקים אבל בפלייאוף הלייקרס התקשו מול סקרמנטו, כשלטענת רבים האליפות 'נגנבה' מכריס וובר וחבורתו. בשתי העונות הבאות הקבוצה המשיכה להתגלגל,. כשבעונת 2003 הלייקרס מפסידים לסן אנטוניו ועונה אחר כך הצטרפו קארל מאלון וגארי פייטון לרכבת האליפויות של ג'קסון, שאק וקובי, אבל הקבוצה התפרקה ממלחמות האגו והפסידה בגמר לדטרויט. גם סן אנטוניו וגם דטרויט היו כשרוניות פחות, אבל מחוברות יותר.

לאחר מכן שאק עזב, ופיל לקח שנה חופש. בעונת 2005 הוא חזר ללייקרס, ושוב נתן לקבוצה לרוץ שנתיים. באמצע העונה השלישית הצטרף פאו גאסול, והלייקרס התקדמו עד לגמר, שם הפסידו לסלטיקס הגדולים של 2008. בעונה הבאה הלייקרס כבר נראו מחוברים הרבה יותר, והתגברו על מכשולים גדולים כמו יוסטון המלוכדת או דנבר של כרמלו אנתוני וצ'אנסי בילאפס. בגמר קובי פגש את דווייט הווארד ושלח אותו להמשיך ללמוד. בעונה הבאה - שהייתה למעשה העונה שעברה - הלייקרס הראו הרבה מאד אופי כששוב רצו עד הגמר, שם ניצחו את הסלטיקס בשבעה משחקים. 

והנה הגענו לעונה השלישית. הלייקרס פתחו את העונה טוב, אבל נראים עייפים בשבועות האחרונים. בעיקר אמורים הדברים לגבי פאו גאסול, שנראה שהעומס של העונה מכביד עליו. במקביל, הטקסניות מדאלאס וסן אנטוניו נראות נהדר, ועדיין אני חושב שהלייקרס הם המועמדת מספר 1 לתואר השנה. 

באותה נשימה, תוקף הקבוצה של פיל ג'קסון עומד לפוג. הוא כבר אמר לפני שבועיים, כשהלייקרס שיחקו בשיקאגו, שזו פעם אחרונה שהוא מאמן שם. אני מניח שבהנחה ובאמת הוא יפרוש, הלייקרס יתחילו לעבוד על הדור הבא. לראות מה אפשר לעשות מהחלב שמתחיל להחמיץ.

למה זה קורה? אני מאמין בתיאוריה די פשוטה - ג'קסון הציב רף לעצמו ולקבוצות שלו בשלוש השנים הראשונות. מאז כל קבוצה של ג'קסון נמדדת לפי הסטנדרטים של הקבוצה הגדולה 'ההיא' (קצת כמו מכבי תל אביב של שאראס ופארקר). ככל שהם מתקרבים ליעד הזה מתחיל לצוף חוסר הסבלנות והאינטרסים האישיים. ברגע שהקבוצה משיגה את היעד - אליפות שלישית - ישנה ירידת מתח רצינית, שמובילה להתפרקות. זו הדיעה שלי, מה שלכם?
      
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של הבלוג או שתרשמו לעדכונים (בצד ימין)

אין תגובות:

פרסום תגובה