יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

למאר אמר

משחק הNBA השני שראיתי אי פעם (הראשון הוא נושא לפוסט נפרד, והכוונה, אגב, היא למשחק שבו הייתי כקהל במגרש) היה בין הלוס אנג'לס קליפרס והסיאטל סוניקס. אחיו של אבא שלי גר אז בארה"ב (סן פרנסיסקו, אם אני זוכר נכון) וטסנו לבקר אותם. כשהדודים, אמי ואחי הקטן הלכו לדיסנילנד, הלכתי אני לדיסנילנד פרטי משלי - הסטייפלס סנטר בלוס-אנג'לס. בסיאטל שיחק אז גארי פייטון הגדול (והול אוף פיימר עתידי, אין ספק) אבל אותי עניין לראות שחקן שנה ראשונה, שלבש דווקא את מדי הקבוצה המקוללת מלוס אנג'לס. למאר אודום.


על אודום דיברו אז בתור המג'יק ג'ונסון של הצד הלא טוב של העיר. בניגוד למג'יק, אודום שיחק אמנם בעיקר בעמדה מספר 3,  אבל בגובה 2.07 היה מנהל את ההתקפות של הקליפרס מעל הראשים של כולם. למעשה אודום היה מעין גרסה מוקדמת של לברון ג'יימס והפוינט פורוורד האמיתי הראשון מאז לארי בירד, אבל בעוד שלברון בורך במבנה גוף של גורילה וכוח פיזי של קרנף בוגר, אודום העדיף את האלגנטיות והFinesse. בניגוד לבירד גם הקליעה שלו מבחוץ לא הייתה קרובה למושלמת, תוצאה של עונת משחקים בודדת בקולג' רוד איילנד.

הכישרון של אודום לא היה מוטל בספק מהרגע הראשון שבו נגע בכדור. את העונה הראשונה שלו סיים עם ממוצעים של 16.5 נקודות, 8 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק. הבעיה - כיאה לדור של תחילת שנות ה-2000 בליגה - הייתה עם הראש והמשמעת. אודום נתפס לא פעם מעשן מריחואנה, וכשמיאמי הציעו לאודום להצטרף, אחרי 4 שנים במדי הקליפרס, הקבוצה מלוס אנג'לס לא השוותה את ההצעה, וויתרה על שירותיו. אודום עבר שנה אחת בדיוק במיאמי, שם סיפק את העונה הסטטיסטית הטובה ביותר שלו, עם 17 נקודות, 10 ריבאונדים וכמעט 5 אסיסטים למשחק, לפני שהיה הגורם המרכזי בטרייד שהביא את שאק לפלורידה. אודום עצמו חזר ללוס אנג'לס, הפעם מהצד הנכון של הפרוסה.

קל לראות את לוס אנג'לס כקבוצה שהטריו בה נע בין קובי בראיינט, פאו גאסול ופיל ג'קסון. המחשבה הזו עושה עוול גדול לאודום. לפי מחקר שנעשה במגזין פורבס, למשל, אודום מצדיק את גובה המשכורת שלו יותר מקובי בראיינט ופאו גאסול, למשל. היכולת שלו לנהל את המשחק מעל לראשי השחקנים תורמת לא מעט ללייקרס, שמשחקת רוב הזמן במצב שבו אודום הוא הרכז האמיתי שלה (דרק פישר, ולמען האמת גם הרכש החדש סטיב בלייק, מתפקדים יותר כקלעים בשיטה של ג'קסון). חוכמת המשחק שלו והיכולת הפיזית מאפשרות לו להגיע למיס-מאצ' מול כמעט כל שומר.

לדוגמה במשחק מול מיאמי שמשוחק כרגע אודום פתח כרכז בשתי ההתקפות הראשונות. הוא ניצל את המהירות שלו ואת העובדה שהשומר שלו (כריס בוש) נמצא בטריטוריה לא מוכרת מחוץ לקו השלוש, ו'ברח' לו להטבעה ממסירה של קובי בראיינט. פעם אחרת הוא מצא את עצמו מול גארד, דווקא קרוב לסל, וניצל את יתרון הגובה שלו לשתי נקודות קלות. גם העובדה שהוא שמאלי נותנת לו יתרון יחסי אל מול השומרים שלו ש'מתוכנתים' לסגור ליריבים את הכניסה לימין. גם הקליעה שלו מבחוץ השתפרה, ומ27% לפני כשלוש שנים הוא קולע השנה ב37.5% מהשלוש.

בגלל הפציעה של אנדרו ביינום, הסנטר הפותח של הלייקרס, אודום מצא את עצמו לראשונה זה הרבה זמן כשחקן חמישיה קבוע. הוא נותן את העונה הטובה ביותר שלו מזה ארבע שנים, עם 16 נקודות, 10 כדורים חוזרים, 3 אסיסטים וכל זה ב-58% קליעה מהשדה (שני בליגה). בימים כתיקונם אודום הוא השחקן השישי המצוין של הלייקרס, כשהוא משחק למעשה בשלוש עמדות - עמדת הרכז ושתי עמדות הפורוורד. הלייקרס אמנם האטו בשבועות האחרונים את הקצב הרצחני בו פתחו את העונה, אבל זה דבר מוכר אצל קבוצות של פיל ג'קסון. 

למרות שהוא שחקן מצוין ומוערך מאד ברחבי הליגה, אודום מעולם לא נבחר לקבוצת האול-סטאר. ככל הנראה גם השנה הוא לא יגיע לשם (ביינום חזר מהפציעה, ואודום צפוי להיות זה שירד אל הספסל) וזה חבל, כי לטעמי לפחות בהחלט מגיע לו להיות שם. השנה האול-סטאר ייערך בלוס אנג'לס, וזו יכולה להיות סגירת מעגל יפה לשחקן שמכיר את שני הצדדים של העיר.


למקרה שלא שמתם לב: אפשר לעשות LIKE לבלוג שלי כאן מצד ימין, וגם להרשם לעדכונים. אתם מוזמנים כמובן גם להכנס לדף הפייסבוק של הבלוג, שמתעדכן עם כל פוסט.

אין תגובות:

פרסום תגובה