זו סצינה שחוזרת על עצמה לא מעט בסרטי אקשן וסרטי אסונות. משהו קטן - כמעט שולי - מעורר את תשומת ליבו של הגיבור. מושך את העין שלו וגורם לו להבין שמשהו עומד לקרות. זו יכולה להיות כוס מים שמרצדת על הדש בורד שמנבאת את בואו של הדינוזאור או טפטוף קל של מים שמרמז על בואו של שיטפון. אבל איכשהו, בNBA אף אחד לא הבין שהפרישה של דון נלסון כמאמן המעוטר ביותר בNBA מביאה סוף של עידן אמיתי. סוף שלא ברור איך תראה הNBA אחריו.
קחו את כל הגמרים מאז שנת 99 - הלייקרס - 5 אליפויות - עפו בצורה משפילה. הספרס - 4 אליפויות - עפו בסיבוב הראשון למרות יתרון ביתיות. הסלטיקס - אליפות וגמר - עפו ובעיקר נראו גרוע מול ההיט. אורלנדו -גמר לפני שנתיים - הפסידו לאטלנטה. פילדלפיה, ניו ג'רזי, דטרויט, ניו יורק, קליבלנד ואינדיאנה - לא הגיעו לפלייאוף או עפו בסיבוב הראשון. שתי הקבוצות היחידות בפלייאוף שביקרו בגמר מאז 1998 הן מיאמי ודאלאס שהתחרו אחת בשניה בפלייאוף ההזוי של 2006. הבולס ראו פעם אחרונה את הגמר ב-1998, עם ג'ורדן, אוקלהומה - עוד כסיאטל סופרסוניקס - הפסידו לבולס ב-1996, בשביל לזכור מתי אטלנטה הייתה במעמד גמר צריך ספרי היסטוריה (ב-1960, עוד כששיחקו בסיינט לואיס) וממפיס בכלל לא ביקרו שם. מה קורה פה?
וזה לא רק נפילת הקבוצות הגדולות, אלו השחקנים: קובי נראה כמו הצל של עצמו, גארנט נראה עייף ומבוגר מדי, דאנקן הועלם ע"י זאק ראנדולף, שאקיל אוניל צריך מיטת בית חולים כדי להגיע למגרש וסטיב נאש לא בפלייאוף - וכל השחקנים האלו היו MVP-ים בעשור האחרון. לעזאזל, שנה שעברה קובי הוביל את הלייקרס לגמר וגארנט עשה ריצה מדהימה עם בוסטון כנגד כל הסיכויים. אם מישהו היה אומר בתחילת הפלייאוף שבוסטון, הלייקרס וסן אנטוניו יעופו כולן לפני הגמר האיזורי אף אחד לא היה מאמין לו. מה קורה פה?
הליגה כבר עברה לפני 18 שנה בערך מהלך דומה של החלפת משמרות. בתוך שנה אחת פרשו אחד אחרי השני מג'יק, בירד וג'ורדן. הליגה נכנסה לתקופת ביניים שסיומה היה בקאמבק הג'ורדני, שחזר רק כדי לטפח את היורשים שלו (ויש סימבוליות שבדראפט הראשון אחרי הקאמבק של ג'ורדן נבחר קובי בראיינט). אבל עושה רושם שהזעזוע שעובר על הליגה עכשיו גדול הרבה יותר. אפילו המאמנים הגדולים והותיקים - סלואן, ג'קסון, נלסון - נעלמים מהליגה אחד אחרי השני. הNBA הולכת לחילופי משמרות מהירים הרבה יותר ממה שמישהו צפה.
ופתאום, במבט לאחור, הסימנים מתחילים להתגלות - הלייקרס והסלטיקס נותנים לנו סדרת גמר לדורות בשנה שעברה. דון נלסון פורש מאימון בתור המאמן המנצח ביותר בכל הזמנים. קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק ודרק רוז מבססים את העליונות של ארה"ב בכדורסל שנתיים אחרי שהרדים-טים (זוכרים?) החזירו לה את הכבוד. ורק אנחנו לא הבנו, והמשכנו לדבר על הספרס, הסלטיקס והלייקרס. אנחנו ומיאמי שהתכוננה למאבקים בסלטיקס, ופתאום נשארה עם מבט מבולבל על הפנים.
והקיץ, כאילו כדי לסמן את ההרס שאחרי ההתפרצות הגדולה, הליגה עומדת בפני השבתה, שלא ברור כמה תמשך (אבל כנראה שתביא לפרישה של קווין גארנט וג'ייסון קיד, שני דינוזאורים שהיו בין השחקנים הטובים בליגה בתחילת שנות ה-2000), ואחרי ההרס והחורבן מה?
כנראה שיתחילו להבנות מיתוסים חדשים, לא יישאר וואקום. כבר השנה אנחנו רואים את הת'אנדר ואת הבולס כקבוצות חדשות, שמתחילות להפוך לרציניות, למרות שהכוכבים שלהן צעירים עדיין. יהיו לנו את קבוצות הביניים - כפי שהשושלת הראשונה של הלייקרס נבנתה בעיקר סביב שאק (עם עזרה של בראיינט, שהיה כבר מספר שנים בליגה) - שייבנו סביב לברון, וייד, דרון וויליאמס, כריס פול, דווייט הווארד, כרמלו אנתוני. ובעיקר יישארו לנו זכרונות, כמו שהיום מדברים בערגה על התקופה בה ג'ורדן והסנטרים שלטו בליגה (מבלי לזכור שזו הייתה תקופה שאופיינה יותר באגרוף מתחת לסלים מאשר בכדורסל 'יפה לעין') כך ידברו גם על התקופה הזו, ובעוד כמה שנים, שוב יהיה איזה טפטוף של מים, שאף אחד לא ישים לב אליו שינבא את סוף התקופה.
יופי של רשומה.
השבמחקתזכרו היום, שבעוד חמש שנים אתם תטיפו לצעירים מכם, שאתם ראיתם את קווין גארנט ואת קובי בריאנט ואת טים דאנקן לייב!