שיר חדש (וטוב) לבוקה, סאבלימינל ממשיך את הקו המעפן וקצת כדורסל (אבל לאו דווקא על המשחק של מכבי היום)
עבר זמן מאז המיקסטייפ האחרון של בוקה I.H.H.A, ומאז יצא לנו לשמוע בעיקר את 'טיק טק' שלו עם נצ'י וזיקיי. עכשיו בוקה משחרר סינגל חדש מתוך האלבום המתקרב 'מהלך על הכתר': 'שום דבר לא ישבור אותי'. בתיאור של הוידיאו בוקה מתחייב שכל הסיפורים הם אמיתיים.
מי שעוד מתקרב לאלבום חדש הוא סאבלימינל, שעומד להציא אלבום להיטים. בזמן האחרון לכבוד הולדת הבן (שזכה לשם אור) סאבלימינל מתראיין בכל פינה, ומדבר על כמה חסר לו ההיפ-הופ הישן, אבל שהוא חייב לייצר מיינסטרים כדי להתפרנס. אז קודם כל - יש כמה דרכים לייצר מיינסטרים ודבר שני - לא נגרם שום נזק אם מייצרים לאלבום גם כמה קטעים של ראפ נורמלי. אז הנה קטע שלו עם אבי מסיקה (עוד אחד שאיבד את הדרך המוזיקלית שלו) וקובי פרץ. כן. קובי פרץ. יש ליריקס בעמוד הסרטון אם אתם רוצים אגב.
עכשיו קצת כדורסל: אתמול בלילה נתקלתי באיזו כתבה ישנה בבלייזר שבה מתייחסים לשני ספורטאים מאותו ענף - אבל בעלי מאפיינים שונים. הקטע שהתייחס לכדורסל אמר שמי שאוהב את סטיב נאש לא יאהב את לברון ג'יימס. הקטע הקצר התייחס בעיקר ליכולות האתלטיות המרשימות של לברון לעומת ההתבססות על האינטיליגנציה של נאש, אבל שנתיים אחרי אפשר לשים את האצבע על מאפיין נוסף
נתחיל ממה שמשותף לשני השחקנים: שניהם עברו שתי קבוצות בקריירה (קליבלנד ומיאמי ללברון, דאלאס ופיניקס לנאש) שניהם לקחו תארי אמ.וי.פי בק-טו-בק,שניהם נותנים מספרים מרשימים מאד סטטיסטית: נאש השחקן עם הכי הרבה עונות 50-90-40 (אחוזי קליעה מהשדה, מהקו ומהשלוש) ולברון כבר רשם חמש עונות של 25 7 7 (נקודות, ריבאונדים אסיסטים) כשרק לאוסקר רוברטסון יש יותר (6). מה עוד משותף לשני החבר'ה האלה? אין להם אליפות.
הכתבה בבלייזר פורסמה ביוני 2010. כשלברון עוד שיחק במדי קליבלנד. קצת לאחר מכן הגיע הפיאסקו של 'ההחלטה' והעזיבה למיאמי. לברון החליט לעזוב את הקבוצה שהפכה אותו לכוכב גדול תמורת הסיכוי להתחבר עם שני אולסטארים נוספים ולקחת אליפות. נאש, לעומתו, ממשיך להפגין נאמנות לקבוצה שבה הוא הפך לכוכב אמיתי, למרות שברור לו שאליפות NBA לא תנחת בפיניקס.
----------------------------------------------------------------------------------------------
בזמן הטרייד דדליין הייתי בברלין, ככה שאת רוב ההשלמות עשיתי בסוף השבוע (בחלקים, בגלל הרבה מחויבויות משפחתיות משמחות) ובתחילת השבוע והנה הדיאגנוזה שלי:
המהלכים של גולדן סטייט לא ממש ברורים לי, ההחלטה ללכת על סנטר נוסף שמועד לפציעות ויושב על חוזה גדול מדי נראית לי כמו סיכון מיותר שלהם, בנוסף לג'קסון כנראה נשבר סופית מדורל רייט והוא הביא את ריצ'ארד ג'פרסון, יהיה מעניין לראות אם נשאר בRJ עוד משהו או שהסוס שלו נגמר סופית.
מהצד של מילווקי ההבאה של מונטה אליס היא בעיקר תעודת ביטוח ליום שאחרי ברנדון ג'נינגס, שרוצה לעזוב את הקבוצה לשוק גדול יותר (אפשר להאשים אותו?). אודו מצטרף לסגל הגבוהים הלא מנוצל של מילווקי עם לארי סאנדרס, דרו גודן, ארסן איליאסובה ובטוח שיש שם עוד כמה שחקנים. הטרייד אולי משמעותי להם, אבל עדיין הם לא ילכו לשום מקום.
וושינגטון עשו מהלך מעניין כשהימרו על גוף של שחקן בן קרוב ל-30 שחתום לעוד איזה 4 שנים. על הדרך הם חסכו לעצמם כאבי ראש בקיץ כשמקגי היה רוצה חוזה חדש. ניק יאנג היה בכל מקרה עוזב את הקבוצה, כששנה שעברה הוא חתם שם בלית ברירה.
מבחינת הקליפרס ההבאה של יאנג היא מצב של win-win. יאנג הוא קלעי בחסד שיכול לשים 30 על הלוח בכל יום נתון, הוא גם מביא איתו קליעה טובה מבחוץ שתעזור לפתוח את הרחבות סביב בלייק גריפין, אולי בגלל השוק של לוס אנג'לס הוא יסכים להשאר עבור פחות כסף ואז בכלל הקליפרס שיחקו אותה.
ניו ג'רזי עשו הימור מסוכן כשויתרו על בחירת הדראפט הקרובה שלהם עבור ג'ראלד וואלאס. לא ברור האם זה ניסיון להשאיר את דרון וויליאמס בקבוצה (וואלאס הוא לא מי שישאיר אותו) או סתם ניסיון לצרף שם גדול לפני המעבר לברוקלין. בכל מקרה לנטס אין מה למכור השנה בליגה.
פורטלנד הולכים - שוב - לבנייה מחדש. הם ויתרו על וואלאס ועל קמבי שהלך ליוסטון עבור בחירות דראפט, ובבלייזרס יקוו להוציא משהו מהשרוך שנקרא האשים ת'אביט. לא הייתי עוצר את הנשימה שלי.
הקאבס עשו ויתור מובן מבחינתם על סשנס (וגם על איינגה) עבור בחירת דראפט נוספת בדראפט הקרוב. אחרי העזיבה הצפויה של ג'יימיסון ואולי יצליחו להעביר בטריד את ורז'או הקאבס נראים כמו ב-1998 בה בנו את הקבוצה סביב ארבעה רוקיז, בכל מקרה שנתיים אחרי טראומת לברון בקאבס יוצאים לדרך חדשה.
יוסטון ואינדי למעשה עשו חיזוקים קטנים, אבל שום דבר שווה יחס רציני מדי. החיזוק של הלייקרס לעומת זאת - סשנס לחמישיה במקום פישר, ג'ורדן היל לספסל - יכולים להיות מבחינתם הבדל של שלב נוסף ואפילו שניים בפלייאוף. השאלה היא האם מייק בראון יצליח לרתום את כולם למשימה.
הקבוצה שעשתה את המהלך שאני הכי אוהב היא דנבר. בויתור על ננה והחוזה הגדול שלו היא פינתה לעצמה מקום להחזיר את וילסון צ'אנדלר בלב שקט, ובנוסף קיבלה את ג'אווייל מקגי - חוסם מצוין ודאנקיסט אדיר. ג'ורג' קארל - שאמון על התמודדות עם הד-קייסים כמו שון קמפ, ביג דוג רובינסון, אנתוני מייסון, גארי פייטון, אלן אייברסון וכרמלו אנתוני - יצליח אולי להוציא משהו מהאתלט עם הראש הדפוק. קשה לי לראות את מקג'י מקבל הצעה מופרכת בקיץ ולנאגטס תהיה זכות השוואה על כל הצעה שיקבל.
הטרייד הזה גם סגר את עידן החבר'ה המוזרים בסנטר - כל מיני קוסטה קופוסים וטימופיי מוזגובים שהיו הסנטרים בזמן שננה שיחק בעמדה 4 ירדו לספסל ובמקום קיבלנו דואו מפחיד ואנרגטי של מקג'י וקנת' פאריד בצבע.
פאריד גם כן מזכיר את שון קמפ, אבל פחות בראש הדפוק ויותר באנרגיות שלו. תחת הדרכה נכונה - וקארל יודע להדריך - הוא יכול להגיע להיות שחקן משמעותי מאד בליגה הזו - אפילו אולסטאר, לכו תדעו.
ולסיכום - אתנחתא קומית קצרה: בNBA ערכו לקליפ של דקה את מיטב הפספוסים בחצי הראשון של העונה, גם אם באופן מגמתי חתכו משם את בלייק גריפין, למשל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה