אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פתחתי תוכנית של רשת באופן יזום. אם החברה ואני נתקענו בלי מה לראות ובמקרה יש אחד נגד מאה - סבבה. נראה. אפילו גורי ושליין - שהיו מוציאים ממני פרצי צחוק בתוכנית ההיא שעכשיו אני לא זוכר איך קוראים לה (משחק מכור? יש מצב), לא מצליחים להביא אותי לצפות ב'מצב האומה'. ובלי להגזים, או לפחות אני מקווה שבלי להגזים - מאז הימים של 'חדר מלחמה' לא חושב שראיתי משהו של רשת ביוזמתי. אה, בעצם 'רוקדים עם כוכבים', בשביל האישה. אבל חוץ מזה - נאדה.
ואז פתאום באה התוכנית הזו, דה וויס, ופתאום חיכיתי למוצ"ש, לראות על מה כל המהומה. פתאום תוכנית כשרונות מעניינת, שלדעתי תכריע את גורל 'רשת' כזכיינית אמיתית, או שתיבלע בתוך המכונה של 'קשת'. ו-וואלה, לא התאכזבתי. תוכנית מעניינת, מהוקצעת ובעיקר - לא משדרת את הפאניקה שציפיתי שתשדר. עשו את העבודה מצוין.
המפתיע ביותר מבחינתי היה אביב גפן. מאד מעריך אותו כיוצר, הרבה פחות כזמר ובערך באמצע כמגלה כשרונות (הדיסק הראשון של נינט ואיזו זמרת בשם אלכס שהיה לה שיר ברדיו שנשמע כמו סקיצה מהאלבום של נינט). הוא מתגלה כפרסונה טלוויזיונית נטולת בולשיט. בניגוד לשרית חדד, למשל, שעדיין לא השתחררה מהמודעות המוחלטת למצלמות, עושה רושם שגפן מרגיש מאד בנוח בתוכנית הזו.
למרות הקפיאות המסוימת של חדד, עושה רושם שעבדו קשה והשקיעו מאד בחבורת המנטורים. מדובר כאן בחבורת אולסטארים אמיתית שב'כוכב' (אין דרך להמלט מההשוואה הזו) רק מתקנאים בה, שלומי שבת, רמי קליינשטיין, שרית חדד ואביב גפן צוברים אחריהם ניסיון של שנים רבות ומדובר באמת בחבורה של אנשים שראו כבר הכל, אבל בניגוד למשל ליהורם גאון או קרן פלס - לא איבדו את הרלוונטיות שלהם.באותה נשימה רשת הבריקו עם המנחה, מיכאל אלוני. לא מישהו שישתלט על התוכנית כמו מיודענו צביקה, אלא אחד שמזכיר את ריאן סיקרסט בימיו הראשונים - בא להעביר את התוכנית בצורה נעימה ולקשר בין מתמודד למתמודד. לעומת זאת עם ה'שידור החי' הם פישלו עם איזו סיוון קליין (?). כמו במקרה 'רוקדים עם כוכבים' בו הם בחרו את הילה נחשון לקריינית הרצף שלהם, היה עדיף לוותר על זה, או לפחות להביא מישהי שיודעת לקרוא מהטלפרומפטר בצורה יותר זורמת. באותה מידה היו יכולים לשים שקופית עם הטקסט שאמורים להקריא עם תמונה שלה בצד, האימפקט היה דומה.
בסופו של דבר, עושה רושם שהתוכנית הזו עשויה ליפול - מבחינתי - בשני מקומות. בתוכנית הראשונה לא ראינו איזשהם קולות מרשימים באופן מיוחד, וכל הקולות נעו סביב איזור החיוג של גלגלצ, בטווח בין אדל לבנאים. הקול השונה האמיתי היחיד, לטעמי, היה של סאני דהרי, שדווקא השופטים לא אהבו והעדיפו לשבח את אישתו הסובלת ממניירות מירי מסיקיות, גם בקול וגם בשפת הגוף. ללא מתמודדים מעניינים העונה - ולא רק ברמת הסיפורים (כפי שהיטיבה לתאר הזאת המעצבנת עם הפפיון סטייל איימי ויינהאוס) - התוכנית תסבול משעמום בטווח הארוך ומאובדן הקהל.
נקודת התורפה השניה מתחבאת במתמודדים עצמם ובבחירת המנטורים שלהם. נכון, הם באים לנצח ולאו דווקא להוציא מעצמם רבדים חדשים, ועדיין - לפעמים צריך לברוח מאיזור הנוחות כדי להוציא את האקס-פקטור הזה (בלי קשר לתוכנית) ובאמת לקבל סיכוי לניצחון. היטיב לתאר זאת (שוב) אביב גפן כשהוא אמר למתמודד מסוים שנשמע שני עלי גת אייל גולן 'מספיק עם המזרחנות הזו'. לרוקר (אם יהיה כזה בתוכנית) שיעבוד עם שרית חדד יהיה הרבה יותר מה ללמוד והוא יכול לקבל כיוונים הרבה יותר מעניינים (כמו שאמר לי פעם חבר - מטאל זה בעצם מזרחית עם דיסטורשנים. תחפשו פעם ביצועים של ג'קו מ'כוכב נולד' ותבינו)
קרדיט אחרון להפקת התוכנית - בניגוד ל'כוכב נולד' שבה מראים את המתמודדים הפחות טובים - הממש פחות טובים - לצד אלו שעוברים לשלב הבא, ובכך מעניקים 'אתנתאות קומיות' שהופכות את פרקי האודישנים למסטיק משעמם ובלתי לעיס, בתוכנית הראשונה של דה וויס הקפידו על רמה גבוהה גם של המתחרים שלא נכנסו לתוכנית עצמה, זה בהחלט עזר לשמור על קו אחיד ברמה והקרין הרגשה מקצועית יותר מרוב פרקי האודישנים שניתן לראות. גם העובדה שהאודישן ששודר בוצע מול קהל, באופן (מושקע) עזר לתוכנית להתרומם.
הפרק הראשון היה בעיקר מסקרן. מעניין לראות לאן זה יתפתח. כמו טריילר לסרט שיותר ממה שהוא עשוי טוב בעצמו - מראה על הפוטנציאל של הפיצ'ר המלא. אם ב'רשת' יצליחו לשמור על הרמה הגבוהה ולא ליפול לקלישאות מעדת מסחטות הרייטינג, יש כאן מתכון ללהיט ולתוכנית שתרוץ שנים ארוכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה