יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

ביקורת אלבום - אורטגה - סנדוויץ' פועלים


קודם כל אני אתחיל עם שתי התנצלויות
הראשונה היא מקהל הקוראים: בחודש האחרון לא יצא לי לכתוב כמעט דברים (וזאת למרות שכמות הפוסטים בבלוג הייתה גבוהה - בעיקר בגלל לא מעט ריליסים), בעיקר בגלל סיבות אישיות (חיפושי דירה וכאלה)
השניה היא מאורטגה שניצלתי את הפוסט הזה כדי להתנצל, למרות שאין שום קשר בינו לבין ההתנצלות. 

עכשיו אפשר להתחיל לכתוב.
שנתיים, פחות או יותר, עברו בין האלבום (הוא יכול לקרוא לזה מיקסטייפ כמה שהוא רוצה, לא רואה הבדל בין 4:47 לאלבום אמיתי) 4:47 של אורטגה לבין האלבום הנוכחי. הרבה יכול לקרות בשנתיים, והרבה באמת קרה. לא מעט מזה נכנס אל תוך האלבום, באמת אלבום, של אורטגה 'סנדוויץ' פועלים'.

במהלך השנתיים האלה יצא האלבום 'משלוח מיוחד' של פלד ואורטגה. 'יצא' זו מילה קצת מטעה, כי האלבום הוקלט לפני 4:47 אבל השחרור שלו לרשת היה בין האלבומים. האלבום הזה הזכיר למי ששכח, למי שהתאכזב מ4:47 (כמוני) ולמי שפקפק איזה אמ.סי אדיר הוא אורטגה. בניגוד למיקסטייפ (שיהיה מיקסטייפ) שבו (לפחות לי) זה נשמע כאילו אורטגה קצת איבד את הרסן, ב'משלוח מיוחד' אורטגה נשמע הרבה יותר מרוסן ובאופן מפתיע זה הוציא אותו פתאום הרבה-הרבה יותר טוב. 

מה שעוד קרה במהלך השנתיים האלה זה שנחשפנו להמון קטעים חדשים של אורטגה. כל מיני קטעים שפתאום נשמעו שונים מאד מכל מה ששמענו עד אותו הרגע. ההבטחה על זה שיש לו על מה לדבר התממשה. כל מיני קטעים כמו 'רסיסים' שפתאום הוציאו מאורטגה כנות שלא שמענו ממנו קודם, פתאום הוא נשמע פגיע. זה לא שהביטחון העצמי נעלם, אלא שהייתה הרגשה כאילו הוא מספיק בטוח במי שהוא בשביל להוציא גם את הפחדים והחולשות החוצה, ופתאום הייתה הרגשה שעובר על הבנאדם איזה תהליך, שמשהו קורה.

ואז הגיע האלבום. סנדוויץ' פועלים הוא השם שלו. באף ביקורת שקראתי עליו לא ראיתי שמישהו נדרש לשם התמוה הזה, ויכול להיות שאני סתם מלביש אסוציאציות אישיות שלי, אבל לי יש הרגשה שכבר בשם הזה אורטגה מצהיר שהוא רוצה לחזור לדברים הפשוטים, הבסיסיים. ללחם והחמאה שמרכיבים את ההיפ-הופ: ביט, ליריקס ואמסי שהתפקיד שלו הוא לחבר בין שניהם. אורטגה הפקיד את האלבום בידיים של רואו טייפס, צוות מפיקים\די.ג'יים שמתחברים להיפ-הופ הקלאסי לצד המוזיקה האלקטרונית, אבל בניגוד לבורגור שלוקח את המוזיקה שלו לכיוונים 'קשים' כמו דאבסטפ, רואו טייפס לוקחים את המוזיקה שלהם למחוזות הצ'יל אאוט, דברים שמשאירים לאורטגה יותר מקום להתבטא.

לא שאין באלבום רצועות 'בועטות', אבל לטעמי הן הרצועות הפחות טובות. הסינגל שמוביל את האלבום, 'הראשון' הוא דוגמה מצוינת לאיך אורטגה נשמע בקטעים הרגועים יותר. פתאום יוצא ממנו משהו - זהירות, קלישאה לפניכם - בוגר יותר. מרגש יותר (אבל מרגש בקטע טוב, לא מרגש כמו שצדי צרפתי מתכוון אליו שזה אומר קיטשי), וזה ממשיך באלבום כולו. גם כשהוא מדבר על הסצינה של ההיפ-הופ הוא מתייחס לדברים בצורה כנה יותר, בגובה העיניים, בלי קלישאות ובלי התנשאות.

אחד מהשירים המעניינים באלבום הוא 'תרגע חבר' שבו הוא מארח את קוואמי. בביקורות המצוינות שאני מקווה שקראתם של אסף וטאשסקי ומתן שרון שניהם מתייחסים לשיר הזה כפשוטו, כלומר כהקדשה מהכותב (קוואמי או אורטגה, תלוי בבית) לחבר כלשהו שנפרד מהחברה\החברה זרקה אותו. צריך לזכור ששני הראפרים המעולים כאן יצרו למעשה את שני האלבומים האחרונים שלהם אחרי פרידות משמעותיות (אורטגה התייחס לזה באחד - או יותר? - הריליסים שלו במהלך התקופה הזו וקוואמי הצהיר על כך בכל מקום שראיין אותו), ככה שאני רואה את זה יותר כשיר עידוד אחד לשני, או אפילו - בהפוך על הפוך - כשיר שבו כל אחד מהראפרים מעודד את עצמו.

אורטגה עשה קפיצה מאד משמעותית באלבום הזה. לא רק מ-4:47, אלא בקריירה. הוא העלה את עצמו מדרגה של ראפר מעולה עם פלואו בלתי נתפס, לדרגה של אמן שיש לו מה להגיד על החיים שלו כבן 20 ומשהו שמנסה ליצור כאן בארץ בתעשיית שוליים, של מישהו שמבין שהחיים הם גדולים יותר מהבאטל הבא ושאם אתה רוצה שאנשים יקשיבו לך - באמת יקשיבו - אפשר גם לעשות את זה בצורה אינטיליגנטית ובגובה העיניים. אחד הקטעים המשמעותיים והמוצלחים שאורטגה שחרר במהלך התקופה בין האלבומים הוא 'מוריד הילוך' לפעמים צריך להוריד הילוך כדי שיהיה יותר כוח לטפס. ואורטגה, באלבום הזה,  הוריד הילוך ועלה מדרגה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה