יום ראשון, 31 ביולי 2011

ביקורת אלבום: 713 - קלאנולוגיה


זה אלבום קצת שונה, אז הביקורת תהיה קצת שונה. למען האמת אני עדיין לא יודע מתי האלבום אמור לצאת בדיוק או איפה יהיה ניתן להשיג אותו. בינתיים אתם יכולים לבקר בערוץ שלהם ביו-טיוב או פשוט לעקוב אחרי הפוסטים שפורסמו כאן עם הטאג 713


פרק ראשון: החוליה החסרה
שבע שנים חלפו בין האלבום של DDD 'עוד שקית' לבין האלבום של פרודוקס 'תחיית המתים'. שבע השנים האלו, שיותר ממה שהיו רעות או טובות היו בעצם שנות ההתפתחות של ז'אנר ההיפ-הופ, במהלכן הוא עלה לגדולה, הוכתר לזרם הפופ המצליח בארץ ואז התרסק, נעלם באבק ונבנה מחדש על ראפרים שגדלו על הדור שבנה את היסודות להיפ-הופ בארץ. בין לבין היו כאן אלו שהתחילו להיות פעילים בתקופת הזהב. אלו שראו את סאבלימינל או הדג נחש ורצו לעשות את זה טוב יותר, מהר יותר. 
בין 'עוד שקית' - אלבום ההארדקור האמיתי הראשון בארץ - ל'תחיית המתים' שהיה בעצם הצלצול שמספר שזהו, המהפכה הושלמה, הדור התחלף - היה אמור להכנס האלבום 'קלאנולוגיה'. 

קלאנולוגיה היה הרבה יותר מתאים לזמן שבו הוקלט - 2007 - מאשר ל2011. לא בגלל שהוא נשמע היום מיושן, ממש לא, אבל בגלל שהוא בדיוק החוליה המקשרת בין ההארדקור של 2003 לזה של 2010, בין 'עוד שקית' ל-'תחיית המתים'. זה לא מקרה שבאלבום הזה משתתפים גם ג'ינו - שהיה גם מפיק וגם ראפר בDDD - וגם נצ'י נץ' מפרודוקס. האלבום הזה תופס איזו תקופת ביניים של אלו שראו את ההיפ-הופ מתמסחר, ורוצים להחזיר אותו לדרך הישר. כאלו שעושים את ההיפ-הופ מצורך אמיתי ביצירה, במחאה, בצעקה. לא מצורך בפרסום. 'קלאנולוגיה' היה אמור להיות האלבום הגדול של 2007 ביחד עם 'ממשיכים לבעוט' של פלד ואורטגה. הוא עונה על אותו הצורך בדיוק.
צריך לעצור רגע: 'ממשיכים לבעוט', 'עוד שקית', 'תחיית המתים'. כולם אלבומים שקיבלו כבר סטטוס של מיתולוגיות בהיפ-הופ הישראלי. ואם יש צדק בעולם, 'קלאנולוגיה' יהיה באותו סטטוס בדיוק, אפילו שהוא פספס את המקום בארבע שנים.

פרק שני: התמהונים, המשונים, המנודים
אחד הדברים שבולטים באלבום של 713 הוא המחאה. הכעס והתסכול שבאים רק ממי שבאמת מרגיש 'בחוץ'. ההרכב המקורי שסביבו התגבשה חבורת 713 הוא GA קלאן. הרכב של שלושה אמ.סיז שבאים מגני אביב, ולמרות שאולי השם קרוב, אין שום דבר בשכונה הזו שמזכיר את רמת אביב.
ניקו, דון ג'יי וגאנז התחילו את הדרך שלהם כשהם מנסים להעתיק - ואני לא חושב שהיום אפילו הם יכחישו את זה - את הוו טאנג. הראפרים שבאים מהשכונות הקשות של ניו יורק (מה שהופך באנלוגיה הזו את לוד לניו יורק. בתור אחד שעובד בלוד אני יכול להגיד שאין שום דבר כאן שמזכיר את ניו יורק). הם המשיכו לעבוד, השתפרו, נכנסו לעבוד ב'חממה' של צ'ולו ונימי ב'יאגא' ובהמשך אפילו הפכו להיות הפרוייקט הטיפוח האישי של נימי (שמשתתף איתם על טראק אחד באלבום). על הדרך הצטרף אליהם סול-ג'יי שבמקום כמו כל החברים מהרצליה שעצרו בהיפ-הופ לכמה דקות והמשיכו לטרנד הבא, הוא נשאר חזק בשורשים של ההיפ-הופ והרגאיי ודואג לספק את האמת שלו על הטראק, ולא משנה אם זה ברגאיי, ראפ או ספוקן וורד, כמו שיש לו בשלושה סקיטים באלבום.

כ-GA קלאן בתחילת הדרך
אחרי שיאגא התפרקו לקח אותם ג'ינו מהDDD כפרוייקט אישי. גם נצ'י נץ' הצטרף והוסיף גם את פתח תקווה למפה, בסוף הצטרף גם סאז, ראפר ערבי-ישראלי-פלסטיני מרמלה. 713 קיבלה צורה. 
'קלאנולוגיה' הוא אלבום היפ-הופ 'של פעם'. בניגוד, נניח, לאלבומים של לוקץ' ואורטגה שראו אור השבוע וכוללים 11-13 קטעים בסך הכל, האלבום של 713 כולל בתוכו אינטרו, אאוטרו, 3 קטעי ספוקן ובסה"כ 18 רצועות שנדחסות היטב על דיסק. זה עלול להיות לפעמים מעייף, אבל אופן העבודה של ההרכב, כשלא על כל טראק שומעים את כל הראפרים, אבל כל אחד מהם מקבל ביטוי באלבום, מאפשר להאזין לאלבום מבלי להתעייף או לקבל הרגשה מונוטונית. אין המון אורחים, אבל כל מי שמתארח פוגע בול - אם זה הראפר פינט שנמצא על השיר 'במשקל כבד', נימי שדיברנו עליו קודם ואפילו רמדי, הראפר היהודי מהמשפחה המורחבת של הוו-טאנג.

פרק שלישי: קלאנולוגיה
שלוש צלעות יש למשולש שסוחב את 713 לאורך האלבום הזה - ניקו, דון ג'יי וג'ינו קמבוס, וזאת בלי להפחית מכבודו של אף אחד אחר לאורך האלבום. 
ניקו הוא הפילוסוף-היסטוריון. יש לו קול מאד ייחודי והוא מראפראפ את רוב הקטעים שלו בסגנון כבד מאד, כמעט בצעקה. הרבה מהטקסטים שלו עוסקים בהיסטוריה, פילוסופיה, דת, מיסטיקה. והוא דואג להעביר את המסר בדרכים הללו. זה סגנון שכמעט ולא נשמע 
דון ג'יי הוא ההפך הגמור של ניקו על המיקרופון וזה מה שעוזר לו להשלים אותו בצורה כל כך מצוינת. הוא מגיש את הראפ שלו בצורה רגועה, אבל לא 'סטלנית' (כמו, נניח, סנופ). ודווקא הרגיעה היחסית הזו בהגשה היא מה שעוזר למסרים שלו לעבור בצורה כל כך חדה. לדוגמא בשיר 'בית הספר' שבו הוא שם סימן שאלה ענק (או ליתר דיוק סימן קריאה ואצבע משולשת) על הקלישאה ש'כולם שווים בפני החוק'. שבו אפשר לשמוע את הזעם למרות שהקול שלו לא צועק יותר מדי.

את כל זה עוטף ג'ינו קמבוס. אמנם הוא משתתף באלבום גם כראפר, אבל התרומה הגדולה ביותר שלו לתקליט היא כמובן ההפקה. ג'ינו התאים את הביטים ל713, כולל שימוש בביט שDDD השתמשו בו בשיר שהוא בעצם הכתרה של 713 כממשיכי דרכם של DDD (וזה בלי להזכיר את הסימפול הגאוני של 'ילדות נשכחת' לשיר 'בית הספר', שרק עליו מגיע לו פרס כלשהו).
החיבור בין שלוש הנקודות האלו מגיע לשיא בשיר 'מה אני רוצה' שבו ג'ינו נותן את הביט כשדון ג'יי וניקו מספרים את הסיפור שלהם, הסיפור של ההקמה של 713. מהילדים שרוצים להיות ראפרים גדולים, דרך ההצלחה בימי יאגא ועד הפירוק של יאגא והמאבק על ההצלחה שלהם בצורה עצמאית. 

האלבום של 713 כנראה לא יעשה כאן רעש כמו שעשו האלבומים שהזכרתי בהתחלה, פשוט בגלל שהוא אלבום ששייך, למעשה, להיסטוריה. הוא אלבום מעולה. ראפרים מעולים, ביטים מצויינים וגם טקסטים חדים, כמו שאין היום הרבה. הוא אלבום שמגיע לו להזכר יחד עם הגדולים באמת, למרות שהוא לא חף מבעיות של אלבום בכורה. אני לא יודע מתי האלבום הזה ייצא, אבל ברגע שהוא ייצא אתם חייבים אותו לעצמכם. ולו רק בשביל לדעת שאתם מחזיקים פיסת היסטוריה חשובה מאד ביד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה