יום חמישי, 31 במרץ 2011

הטובים להופעה של יזהר אשדות


מרצה באוניברסיטת בן גוריון מתנגדת לערב הוקרה שעורכת האוניברסיטה לחיילי מילואים, כיוון שזה מפלה סטודנטים זרים, סטודנטים ערבים, כאלו ששוחררו מטעמי בריאות וסטודנטיות.
נתחיל עם מילה על כל האלה שישר קופצים להאשים את השמאלנים - גם כותב שורות אלו הוא שמאלן, מצביע מרצ, אם רוצים לדייק. שמשרת בגדוד קרבי במילואים. הזויים יש משני הצדדים של המפה. בואו נעבור הלאה. למעשה אני לא משוכנע מה הדעות הפוליטיות של המרצה או מה האג'נדה שלה, למעט רצון בכותרות.

בתקופת הלימודים שלי בבינתחומי יצא לי להיות בשני ערבים כאלו, ולמען האמת היה לא משהו. ז"א הם דאגו אמנם למזון, אבל כל הסנדוויצ'ים היו או עם חצילים או עם טונה. אם כבר מדברים על אפליות. האמת שהרבה יותר הייתי מרוצה מהמועדים המיוחדים שאישרו לי (איכשהו לגדוד המילואים שבו אני משרת יש נטייה לעשות אימונים ו\או תעסוקות בשבוע הראשון של תקופות המבחנים) ומשתי נקודות הזכות (במקום קורס בחירה כללי) ששירות במילואים נתן לי. זה בהחלט גרם לי להרגיש הערכה מצד המוסד הזה. אני לא יודע אם זה נמצא גם באונ' בן גוריון, אבל מחברים שלמדו באונ' ת"א, אני יודע שזה לא קיים. 

בכל מקרה, הטענה שלה גרמה לי לחשוב והנה עוד כמה אירועים\ימים שהייתי מבטל:
1. יום המשפחה: עקב אפליה של אוכלוסיית המאומצים\יתומים\זוגות ללא ילדים\רווקים
2. יום האהבה (הנוצרי והעברי כאחד): עקב אפליה של אלו שאין להם בן\בת זוג (הכל הולך)
3. טו בשבט: עקב אפליה של תושבי הנגב. הרי כלום לא צומח שם, לא משנה מתי.
4. יום הסטודנט: עקב אפליה של בעלי תואר או כאלו שטרם לומדים.
5: החופש הגדול: עקב אפליה של הלא-תלמידים\מורים.
6: יום השואה: המפלה את הלא-אשכנזים בקרב האוכלוסיה (וגם את הערבים והזרים, אגב. הרי מה הקשר שלהם לבידוד, גטאות סגורים ואני עוצר את עצמי כאן)

בקיצור, חלאס עם השטויות. לא שאני יכול להיות אובייקטיבי, אבל חיילי מילואים ראויים להרבה יותר ממה שהם מקבלים היום. כבודם של הזרים, הסטודנטיות והערבים במקומם מונח, ואין ספק שצריך לעשות מה שאפשר כדי להביא לשוויון, אבל לא על חשבון אלו שתורמים כל כך למדינה עבור כל כך מעט תמורה.

אין תגובות:

פרסום תגובה