יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

לא נמאס לכם?


יש לי שאלה רצינית לשאול אתכם – לא נמאס לכם?

אני לא מדבר כרגע על הגזרות של הממשלה, או על החום הבלתי אפשרי. אני מדבר אליכם – אנשי הNBA, לא נמאס לכם מאותו הדבר?

דיוויד שטרן הציע הצעה מהפכנית – בואו נגביל את גיל הנוסעים לאולימפיאדה לגיל 23. כמובן שבעולמו הצר של שטרן הוא חושש מהפציעות של כוכבי הליגה ומאובדן ההכנסות שנגזר מכך לבעלי הקבוצות, אבל אולי, אם מסתכלים על זה עוד פעם, זו לא הצעה כל כך גרועה?

אני אפילו לא מדבר על חוסר הספורטיביות שגוררת איתה נבחרת כמו נבחרת ארה"ב, אלא על זה שפשוט נמאס לי. נמאס מאותם השמות. עוד פעם לברון, שוב דוראנט, כמה אפשר לשמוע על קובי בראיינט דחיל רבאק? תודה לאל שדווייט הווארד הבריז, אחרת בכלל לא היה אפשר להתחמק ממנו בקיץ הזה.

ההצעה שלי היא לקחת באמת נבחרת של שחקנים עד גיל 23. ואם לא כל העולם ילך למהלך הזה – אז שיהיה רק ארה"ב, למי אכפת? אולי סוף סוף נגלה שחקנים חדשים, מעניינים, מרעננים, שיוכלו לנצל את הבמה הזו כדי לפרוץ לתודעה העולמית, ולקבל מעמד של כוכבים במקום להביא שחקנים שהם כוכבים בכל מקרה, אבל הם עייפים.

אין מספיק כישרון? אל תצחיקו אותי. נבחרת שתהיה מובלת על ידי בלייק גריפין, ג'יימס הארדן, ברנדון ג'נינגס, ג'ון וול ודמרקוס קאזינס, עם תגבור של דרק פייבורס, קנת' פאריד, ג'רו הולידיי, דמאר דרוזן, קליי תומפסון אנתוני דיוויס וקוואי לאונרד כשרונית יותר מכל נבחרת שתעמוד מולה (אולי למעט ספרד) ובטח תבוא גאוותנית פחות. מבין השחקנים האלו רק בלייק גריפין הוא אולסטאר, וגם עליו יש תווית של אחד שלא יכול להוביל קבוצה לנצחון. יתר השחקנים כאן הם שחקנים מצויינים, מסעירים, אבל שרוב העולם לא שמע עליהם, וזו ההזדמנות האמיתית שלהם לפרוץ.



הדרים טים הגדולה של 92 נתפסה כגדולה בגלל שתי סיבות (נוספות, כמובן, ליכולות השחקנים) – הראשונה היא העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שבה נבחרת שמורכבת משחקני NBA בחנה את היכולות שלה מול העולם. השניה והחשובה יותר היא העובדה שאז לראות משחק מהNBA באירופה היה משהו נדיר. פריצת הגבולות האירופאים ייתר את הסיבה הראשונה והמדיה והאינטרנט דרסו את הכלל השני, ואני אסביר:
ב-1992 מעט מאד שחקנים אירופאים נכנסו לNBA. המניע לשיתוק המפורסם שעשו לטוני קוקוץ' באותה אולימפיאדה, היה העניין שהביעה שיקאגו בשחקן הזה. 20 שנה אחרי, כשהגבולות פרוצים לגמרי, והאירופאים הכניסו נבחר ראשון בדראפט ואפילו MVP, כבר אין צורך באליפויות עולם כדי לבחון את היכולות שלך מול הגדולים באמת.

בנוסף, היום לראות משחק מהNBA הוא לא משהו מופרך – העובדה שלכל כך הרבה אנשים יש טלוויזיה עם ערוצים מכל העולם, וכל כך הרבה שידורים ישירים (ועוד לא התחלתי לדבר על הליג פאס והסטרימים החוקיים פחות באינטרנט) הופך את הNBA למשהו שנגיש וקיים עבור כולם, לא רק עבור האמריקאים, המדיה גם דואגת להפציץ אותנו בסיפורים מכל הכיוונים על הכוכבים הגדולים של הליגה, והגיע הזמן להגיד די. נמאס.

מאז ומתמיד הנבחרות האמריקאיות המרגשות היו אלו שהיה להן מה להוכיח, ב-1992 הם חיפשו להוכיח שהכדורסל מארה"ב הוא באמת מעולם אחר, במשך ה-15 שנה הבאות הכדורסל מארה"ב הפך להיות ארצי הרבה יותר, והפעירים הצטמצמו. הנבחרת הבאה של ארה"ב שהייתה באמת מרגשת הייתה ב-2008, 'נבחרת הגאולה', שחזרה לשחק בלי אגו, בלי לזלזל בנבחרות שעומדות מולה ובעיקר בלי לזלזל באוהדיה. נבחרת שתורכב משחקנים צעירים, מוכשרים, אך עלומי שם לאלו שאינם עכברי NBA, תשחק כל פעם 'על הכבוד שלה'.

ואלו שיתגעגעו ל'נבחרת החלומות'? אולי אפשר לעשות גם דרך ביניים, להחליט שלאליפות העולם, פעם בשמונה שנים, תשלח נבחרת שמורכבת באמת מהכוכבים הגדולים של הליגה, בדרך הזו נחזור לקסם ולהתרגשות של 1992, כשהשחקנים הטובים ביותר בעולם באמת באים לשחק ביחד ולהציג את היכולות שלהם בקבוצה אחת, למשך חודש.

אין תגובות:

פרסום תגובה