יום שני, 20 ביוני 2011

האמת? אני בכלל לא מרחם על לברון ג'יימס (או: הסטירה)





ניר אוראל - חברי לבלוג SLAM בתפוז וחבר באופן כללי - כתב השבוע רשומה מעניינת על למה הוא מרחם על לברון ג'יימס. בעוד שבמשך סדרות הפלייאוף (בעיקר אחרי הסדרה מול הסלטיקס) הייתי כמעט היחיד שהגן על מיאמי בכלל ולברון בפרט (הכנס כאן בדיחה על זה שמיאמי לא עשו הגנה), בדיונים בפורום NBA ומכללות, פשוט בגלל שהם שיחקו באמת טוב, אחרי הדרך בה הם הפסידו - אין לי יותר רחמים עליהם.

הבעיה היא שלברון (האמת גם ההיט באופן כללי, אבל אנחנו מדברים על לברון כאן) לא מצליח ללמוד מטעויות. אחרי התצוגה הפושרת במשחק מספר 3, לברון הצהיר שאין שומר בליגה שיכול לשמור אותו ב1 על 1. ואז הגיעה תצוגת האימים שלו (8 נק', 3-11 מהשדה, 4 איבודים) במשחק מספר 4 אותו ההיט הפסידו. גם זה לא עצר את הפה של לברון, והבעיה היא שבמשחקים הבאים הפער בין הדיבורים למעשים רק גדלו.


הנה עובדה שגם אוהדי בראיינט\וייד\רוז יתקשו להתנגד לה: אם מודדים כישרון טבעי, בלי להתחשב בנתונים אחרים (שתיכף נתייחס אליהם) ג'יימס הוא מספר 1 בליגה. אנחנו מדברים כאן - רק כדי להזכיר לכם - על שחקן בגובה 2.03, עם משקל של 115 ק"ג ומהירות של טיל שיוט בינוני. יש לו את היכולת - באמת, לא בכאילו - לשחק ב-4 עמדות על המגרש והוא עושה את כולן במידה רבה של הצלחה. הוא ובלייק גריפין היחידים שדורגו בין 50 הראשונים בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים, והוא היה ראשון בין השחקנים בעמדות 2-3 בדאבל-דאבל.

אבל הבעיה של ג'יימס תמיד הייתה בראש. ראש שבטוח שהוא כל-כך טוב שהוא אפילו לא צריך להתאמץ. ראש שגורם ללברון להקיף את עצמו רק באלו שיגידו לו כמה הוא מוכשר, וטוב, ושהוא לא צריך להקשיב לאף אחד שאומר - נניח - שמייק בראון לא יודע מה הוא עושה כששיטת המשחק שלו היא 'תנו את הכדור ללברון ויהיה בסדר'. ראש שמסרב להאמין שאפילו ג'ורדן היה צריך מאמן ביקורתי, סמכותי שלימד אותו מה היא באמת קבוצתיות. מתי אפשר לקחת 20 זריקות, מתי הוא צריך לתת את הזריקות לחברים שלו ומתי הוא חייב להגיע ל20 זריקות ועוד לפחות 8 זריקות מהקו.


אם הסדרה של מיאמי הייתה הפעם הראשונה שלברון מקבל את הכאפה הזו - דיינו. אבל הבעיה היא שלברון כבר קיבל את הכאפות הללו בעבר: מול סן אנטוניו, מול בוסטון ואפילו מול אורלנדו. עד עכשיו לברון לא דרש שיאתגרו אותו, לא ניסה - אפילו קצת - לצאת מאיזור הנוחות בו הוא משייט מאז התיכון. אני לא מצפה שיהיו לו את רמות הדרייב והמוטיבציה שהיו לג'ורדן ולבראיינט, אבל אני כן צמפה שילמד מטעויות ויתחיל להקשיב למה שקורה סביבו ולא רק במעגל הקרוב שמפמפם לו שהוא גדול יותר מהמשחק.

זהו לא הפרק האחרון בהיסטוריה של לברון. אסור לשכוח שהוא סך הכל בן 26, הוא עוד יכול (וצריך) להתבגר ולהבין שהסיכוי היחיד שלו להיות גדול כמו שאומרים לו כבר עשר שנים - הוא להפסיק להקשיב לאלו שאומרים את זה ולהתחיל להקשיב לאלו שאומרים משהו שונה. אלו שמצביעים על המקומות בהם הוא חלש. אלו שאומרים שהוא לא הוסיף אף מימד למשחק שלו מאז שהצטרף לליגה. אלו שאומרים שלמרות מספרי האסיסטים המרשימים, אף אחד מהשחקנים שלידו לא באמת הצליח למצות את הפוטנציאל (וזה נכון לגבי בובי גיבסון וג'יי ג'יי היקסון כמו שזה נכון לגבי דוויין וייד וכריס בוש).

אבא שלי נוהג להגיד (טוב, לפעמים): פעם ראשונה צחוק, פעם שניה סתם פעם שלישית סטירה. המשפט הזה תופס לגבי לברון אם מחליפים את ה'צחוק' ברחמים. פעם ראשונה כשהוא הוכה על ידי סן אנטוניו כולם ריחמו עליו, בפעם השניה כשהוא נכשל מול אורלנדו זה כבר היה סתם, בפעם השלישית - מול בוסטון - כבר הייתה אמורה לבוא הסטירה. לטובת ג'יימס אני מקווה שהיא הגיעה בפעם הרביעית, כי אם היא לא תגיע עכשיו, סיכוי לא רע שהיא כבר לא תגיע בתקופה שבה הוא יהיה רלוונטי.

נ.ב.
מנחם לס פרסם לפני כמה ימים טור בדה-באזר על כך שמיאמי למדה ענווה מהי. אם לס לא היה מאלו שהיו מגנים על מיאמי בכל מחיר, הייתי שוקל להתייחס לטור עניינית. מכיוון שלא כך המצב - לא כך המצב.

אין תגובות:

פרסום תגובה